לעיתים קרובות שואלים אותי איך אנחנו לומדים בחינוך הביתי.

האמת? שאין דרך אחת כזאת...

​

לרוב אני עונה ש"הם לומדים לבד", ש"הם מלמדים אותי", "שאנחנו לומדים כמשפחה". אבל אלו אמירות כלליות שמעבירות רק חלק קטן מהאמת. ונראה לי שהסיבה לכך היא שאין דרך אחת שבה אנחנו לומדים. יש הרבה דרכים, הן משתנות לפי הילד, לפי הגיל והתקופה, לפי הפניות שלי ורצון הילדים.

​

כשהבכור היה צעיר מאד, רוב הלמידה היתה מכוונת אליו ולתחומי העניין שלו. בלי להכנס לעניין של סדר הילדים במשפחה וכו', היחס לילד הבכור הוא מיוחד. הוא מקבל את מלוא תשומת הלב שלנו – לטוב ולרע. אז במקרה שלנו היה לי חובב מדעים. הוא התרגש מניסויים שעשינו ביחד, הוא הכין שיקויים מתבלינים, הוא תמיד בדק איך דברים עובדים.

​

כל פעם שהביע עניין בתחום מסוים השתדלנו למנף את הסקרנות שלו. הייתי מחפשת חוגים שיעניינו אותו במיוחד, תוכניות מיוחדות שיענו על הצרכים שלו. הייתי אלופה בלחפש באינטרנט חומרים שחשבתי שיהיו רלוונטיים. היו לי לוחות פינטרסט שלמים בנושאים מגוונים.

​

הייתי מסמנת תוכניות שיעניינו אותו בעוד שנה או שנתיים ומסמנת לי ביומן מתי צריך להגיש אליהן מועמדות. הייתי יוזמת חוגים לפי תחומי העניין שלו. אפילו הקמתי קבוצת רובוטיקה, כי ידעתי שהוא יעוף על זה.

הייתי בטוחה שדי הבנתי את כל העניין הזה של חינוך ביתי. אבל כשהשני קצת גדל הוא החליט שהגיע הזמן ללמד אותי כמה שיעורים. מדע לא עניין אותו בכלל. הוא בכלל טיפוס ספורטיבי. תנו לו כדור ביד והוא מאושר. תנו לו לטפס / לקפוץ / לעשות אקרובטיקה (והלוואי והייתי טיפוס קצת פחות דאגן שהיה מאפשר לו לעשות את כל מה שרצה).

​

אבל מה? הוא לא מוכן להצטרף לשום קבוצה מסודרת. לא רוצה להתמיד בשום דבר. היינו בקפוארה פעמיים והוא ברח בגלל הרעש. ניסינו ג'ודו וזה היה אגרסיבי מדי. ניסינו פינג פונג שולחן, כדורגל, כדורסל. תגידו את שם החוג וכנראה שהיינו שם. האינטרקאציה של הרבה ילדים במקום אחד עשתה לו פריחה. הוא פשוט לא אוהב רעש.

​

זה לקח הרבה זמן למצוא את מה שיהיה מדויק עבורו. תקופה ארוכה התמקדנו באימונים בבית. היתה מדריכת יוגה מקסימה שהיתה באה אלינו הביתה ומעבירה שיעורים. אחר כך לקחנו מאמן אישי לקרב מגע. היינו יורדים לגינה הציבורית ועושים אימון משותף. זה היה סופר מאתגר. כבר היינו ארבעה בשלב הזה, והפרש הגילאים מאד הקשה. אבל הרגשתי שזה חיוני לכולנו.

​

במקביל המשכנו לנסות חוגים שונים. בסופו של דבר טיפוס תפס אותו. הוא הצליח להתמיד שנתיים (נושא ההתמדה היה אישיו מרכזי שדיברנו עליו הרבה). אחרי זה הוא מצא קבוצת כדור יד ומאד התחבר. ובמקביל הוא גדל. פתאום במקום לקבל "לא" על כל נושא שהצעתי הוא התחיל ליזום דברים. הוא רוצה ללמוד גיטרה. הוא רוצה ללכת לשומרי הגן (ואני לא מדברת על ילד קטן, אני מדברת על נער מתבגר כשכבר עובר אותי בגובה). והתפקיד שלי מבחינתי הוא לאפשר לו את הדברים האלו שהוא רוצה. הוא כבר מכוון את הלמידה ואת תחומי העניין שלו. אני רק צריכה לאפשר ולא להפריע. כי הוא טיפוס כזה שעושה דברים לבד.

​

ואם חשבתי שתמו השיעורים שלי. ואוו כמה טעיתי. אני לא אלאה אתכם בכל הפרטים. אבל בנות זה אתגר שונה מכיוונים אחרים לגמרי. השלישית איתגרה אותי בכל כך הרבה מובנים. והצעיר בכלל גדל לתוך מציאות שונה לחלוטין מהבכור. אמא שכבר עייפה קצת. שרוצה זמן לעצמה וגם לעבוד מחוץ לבית. אבל מצד שני יש לו בבית כל כך הרבה תחומי עניין של האחים שלו. והוא בורר את מה שמדויק לו. מתפתח בדרך הייחודית שלו.

​

כאמור, כל אחד מהם גדל בצורה אחרת לחלוטין. הצרכים שלהם היו שונים, וגם אני השתניתי לאורך השנים. אז איך אנחנו לומדים? אני לא באמת יודעת להגיד. אנחנו צומחים ביחד. מנסים להקשיב לרצונות ולצרכים של כולם. לפעמים זה מצליח. לא תמיד. גם אז מתרחשת למידה. מדי פעם זה מרגיש שאנחנו לא באמת יודעים מה אנחנו עושים. לפעמים רק במבט לאחור אני מצליחה לזהות את המסלול שהביא אותנו לנקודת הזמן הנוכחית. בסופו של דבר זאת הדרך ביחד שקובעת.