מה יש למורה שאין להורה

תמר פשוט

אם הצלחתי במזימה שלי, בטח אתם תוהים עם עצמכם ברגעים אלו ממש, למה שכתבה על חינוך ביתי תתייחס דווקא ל"מה יש" למורה ולא ההפך- "מה יש" להורה?

התשובה מאוד פשוטה- אנחנו שבויים תודעתית.

המוח שלנו, מסוגל להבין, לחשוב, לדון ולהתקדם מחשבתית רק בתוך גבולות הידוע והמוכר לו. 


אז בעצם, המחשבה הראשונה שלנו לגבי הוראה, היא איך אני כהורה מחקה את המורה בכיתה, כדי ללמד…כי למורה יש את הכלים והידע להניע תהליך לימודי, ולי ההורה...אין.

המחשבה הזו היא בדיוק הבעיה. בחיים יש לנו שלל של מטרות אותן אנחנו רוצים להגשים. אבל מגוון עוד יותר גדול של דרכים להגיע אליהן. אין שום סיבה בעולם, שהורה יפעל כמו מורה כדי לעזור לילד להגשים מטרות לימודיות, הרי אלו שתי דמויות שונות ו"יש להן" דברים שונים:

למורה יש ילדים שמבינים שהם נדרשים להקשיב לו. 
למורה יש כיתה
למורה יש מבחנים, בחנים ועוד שלל המצאות של המערכת לצורכי מדידת הצלחה בהשגת אותן מטרות
למורה יש תלוש משכורת!!!

למורה יש הכרות מעמיקה עם החומר הנלמד והכשרה דידקטית

 

להורה אין את כל אלו!

אבל…
למורה יש חובה להתנהל לפי מה שהמערכת דורשת ומגדירה, אפילו אם זו מערכת המאפשרת חופש ועצמאות
למורה יש הרבה ילדים בכיתה, אפילו אם זה בית ספר עם כיתות קטנות
למורה יש...כיתה...ובירוקרטיה אינסופית אם הוא רוצה לצאת ממנה

ולהורה אין את כל אלו!

 

רגע רגע רגע, בעצם מה שאין להורה, הוא לא בהכרח רע...כי בעצם כשחושבים על זה לעומק, להורה יש גמישות עצומה, יכולת לנוע חופשי במרחבים מחוץ לבית הספר, יכולת לייצר הוראה מותאמת אישית באמת מתוך הכרות עמוקה עם הילד האישי שלו ואפשרות ללמוד עם הילד בהדדיות מוחלטת נושאים שהוא לא מכיר בעצמו ועוד ועוד ועוד...
 
וזו בדיוק הפואנטה: כדי להבין מהי הוראה במרחב המשפחתי וכיצד אפשר לפעול, צריך להפסיק לחשוב במונחים של יש ואין, ולהתחיל לחשוב במונחים של דרכים שונות להגיע לאותן מטרות.

הוראה במרחב המשפחתי היא פשוט חוקי משחק שונים מאשר הוראה מערכתית.

זהו.