שער בחומת הנגד

 יונת שרון

בהתחלה הרגשתי שכולם נגד, מלבד מי שבאמת חשוב: בעלי והילדים. היו כאלה שהיו נגד בקול, והיו בכאלה שבשתיקה. היו כאלה שהיו נגד וסובבו את הגב, והיו גם כאלה, למשל ההורים שלי, שהיו נגד אבל עזרו במה שצריך.

הייתי מבלה עם הילדים בשעות הבוקר בגני משחקים ריקים, הקטן חופר באדמה לצדי, הגדול מתרוצץ ממקום למקום במשחק דמיון סוער. כשהם היו עסוקים בחוץ, זה היה הזמן שלי לשבת רגע בשקט, לנוח מהתעסקות וטיפול.

לידי התיישבה אשה מבוגרת, לנוח בדרכה לחדר האוכל. מהוותיקות של הקיבוץ. ראיתי אותה מסתכלת בילד היחף מטפס וקופץ, ובפעוט היושב מרוח באדמה. הרגשתי את ההתכווצות לקראת השיחה הבלתי נמנעת, מעלה את חומת ההגנה נגד הנגד. "את יודעת," היא אמרה לי, "זה מה שעשינו בהתחלה." הרמתי את הראש להתבונן בה, והיא התחילה לספר:

"הייתי המורה הראשונה בקיבוץ, היו לי 4 ילדים בכתה. הייתי לוקחת אותם החוצה כל יום - אז עוד לא היו כאן עצים, כמובן - ולכל ילד היה מקום משלו. הם יכלו לעשות שם מה שרצו: לטפס על סלעים, להתלכלך, את יודעת - לחקור בדרך שלהם. וככה הם הכירו מקרוב את המקום, וראו איך הוא משתנה עם עונות השנה. ככה לימדנו אותם פעם."

כנראה שחייכתי, בכל אופן היא חייכה אלי, קמה, והמשיכה בדרכה. "זה מצוין מה שאת עושה" הוסיפה מהמשך הדרך.

עכשיו, יותר מ-20 שנה מאוחר יותר, אני יכולה להגיד למי שקוראת את זה: זה מצוין מה שאת עושה.