המסע שלנו בחינוך ביתי התחיל כנראה עוד לפני שדרור נולד. התחושה של ריקנות, של חוסר סיפוק, והאמונה שמוכרח להיות משהו אחר, משמעותי, משהו שיסיט אותי מהnine to five (במקרה שלי זה היה eight to eight), מספירת הימים עד הסופש, ומחופשה לחופשה. הייתי בחיים, אבל לא הרגשתי שאני חיה. משהו בתוכי אמר לי שיש עולם שלם בחוץ שרק מחכה לי, אבל לא ידעתי איפה למצוא אותו, ומתי, ולאן...

ואז הגיעה הwake up call שלי, שהיתה בדמות של לידה ראשונה וטראומטית בשבוע 31. לא ידעתי את זה בזמנו, אבל בדיעבד, באותו יום רביעי באמצע חודש דצמבר לפני קצת יותר מ5 שנים התחלתי לסלול מחדש את מסלול חיי. הימים עברו בפגייה, ואחכ בבית. ועם כל יום שעבר רק רציתי אותו יותר, התחברתי אליו יותר, לא יכולתי לשאת את המחשבה על פרידה ממנו למשך ימים שלמים.

כעבור 9 חודשים הצליחו רעשי הרקע החזקים להרעיד אותי, ודרור הלך למשפחתון אצל זוג סבים חביב, עם עוד 3 תינוקות כמוהו. ואני? לכאורה חזרתי לחיי הקודמים, אבל הראש והלב היו מנותקים מהגוף שישב על כיסא משרדי ונשארו עם דרור, במשפחתון. 

"את תתרגלי", "לכולם זה קשה בהתחלה", "זה טוב לך להיות קצת בנפרד ממנו, וטוב גם לו להתנתק קצת מהמנשא והציצי". ככה אמרו כולם. אבל המשפטים האלה שרפו לי את הנשמה... אני באמת צריכה להתרגל לכאב הצרוף הזה? להשתיק את הלב שצורח ומתעקש שככה זה לא אמור להיות?

אחרי 3 חודשים שמתי קץ לייסורים, שלי ושל דרור (שפתח שביתת רעב במשפחתון ולא הסכים לאכול או לשתות, אפילו לא חלב שאוב בבקבוק במשך כל 9 השעות שלו שם, יום אחר יום) ועזבתי את המשרד. 

לא בחרתי בחינוך ביתי. למען האמת לא ידעתי בכלל מה זה, או שקיימת כזו אופציה בכלל. בחרתי להיות עם התינוק שלי. כי הרגשתי שזה המקום הנכון עבורנו. ומהיום שדרור חזר אליי, הפכתי לאדם חופשי. שם התחיל המסע ובינתיים אין קו אופק לסיומו. עם כל שנה שחלפה, הרגשתי יותר מחוברת, יותר חופשיה, יותר מאושרת. הרגשתי שפגשתי את עצמי מחדש. שגיליתי את הסוד, את האמת. ועם כל ראשון בספטמבר, נחמץ ליבי על אותן אמהות שנאלצות להיפרד מילדיהן. והבנתי שהרגע שבו גם אני אפרד מילדיי הולך ומתרחק עוד ועוד. 

ככל שחלפו השנים כבר הבנתי שאנחנו בחינוך ביתי. אבל האמת? זה סתם שם שלא אומר הרבה. מבחינתי, אנחנו לא בחינוך ולא בביתי. אנחנו פשוט חיים. ביחד. כמו שהטבע התכוון.