גידלתי נוטריה באמבטיה, הצלתי יונים וגורי חתולים, הייתי אחראית על הקופים בחי -בר.

נעלתי סנדלים כשהיה צריך לנעול נעלים על פי צו האופנה.

אמרתי לאחת "המקובלות" שחבר שלה לשעבר, שממנו היא בדיוק נפרדה, שהוא חתיך ולמורה בבית הספר שכולם שנאו: "אני לא מבינה למה כולם שונאים אותך, אני דווקא אוהבת".
טיפסתי על עצים כשהייתי אמורה לשבת "ברחבה", איפה שכולם יושבים.

אכלתי טונה בכיתה. אכלתי ט-ו-נ-ה בכיתה! מי אוכל טונה בכיתה??

הייתי ילדה שונה, משונה, אחרת. אז איך, למה ומתי איבדתי את היכולת להיות מי שאני ולא מי שהחברה טוענת שאני אמורה להיות?

 

כשבחרנו לצאת לחינוך הביתי לפני כמה שנים, לא היתה לי לרגע תחושה פנימית של "אני לא מסוגלת" או ספקות לגבי הדרך החדשה. סמכתי על עצמנו כמשפחה והבנתי ממש מהר מהם חוקי המשחק: יצירתיות, גמישות, יצירת מציאות שנכונה לנו...בחרתי בחינוך הביתי כי הבנתי שזו המציאות הנכונה לנו כמשפחה ולא היה לי ספק, אבל את היכולת להדוף את הקולות מחוץ, אלא שמסבירים לי שאני יכולה להיות אמא טובה גם אם הילדים הולכים למערכת, אלא שמסבירים לי שילדים צריכים גן כי אחרת לא יהיו להם חברים, ואיך הם ילמדו, את לא יודעת הכל...להדיפה הזו לא הייתי מוכנה. 

 

אבל למה אני בכלל קוראת לזה הדיפה? למה צריך להדוף א.נשים? אז לא, בשום שלב לא הרגשתי באמת שאני הודפת אנשים, אבל כן, התחושה היא שהייתי צריכה להדוף את הקולות שהם הציפו בתוכי...כמו תמיד, זה אף פעם לא האדם שבאמת נמצא מולי, אלא החוויה שהוא מציף בתוכי. ואת חוסר הבטחון הזה, את חוסר האמונה, הייתי חייבת להדוף מהפנים שלי כדי שאוכל להתרכז בבניית מציאות לנו כמשפחה בחינוך הביתי, המשימה הבאמת חשובה שעל הפרק. את ההדיפה הזו, שהיתה לי קלה וכמעט מובנית מאליה כילדה, נאצלתי ללמוד שוב.

 

במקביל לתהליך המורכב הזה, זכיתי לדבר, לפגוש, לחבק, ולדון עם משפחות חינוך ביתי במפגשי הקהילה. במפגשים הללו זכיתי למצוא את הזרם שנכון לי, ולראשונה בהורות שלי הפסקתי להרגיש זרה.

לא אצליח להבין אף פעם באמת למה קשה לי ללכת נגד הזרם. אולי זה משום שהתכונה שהיתה בי היתה קשורה להיותי ילדה ולא אוכל להחזיר אותה, אולי דווקא משום שהייתי ילדה כזו ולכן לא נאלצתי מעולם ללמוד כיצד להדוף...מי יודע? דבר אחד בטוח: הדיוק של המציאות של חיינו שהשגנו בבחירה בחינוך הביתי היה שווה כל שניה.