הבחירה:

​

חינוך ביתי, במציאות היום, הוא - קודם כל - עשיה מתוך בחירה. מובן מאליו שאנחנו בוחרים כיצד יחונכו הילדים שלנו, ולשם כך אנחנו גם מקבלים החלטות לגבי אורח החיים של המשפחה - הוא צריך להתאים לבחירות החינוכיות שלנו. ישנה גם בחירה נוספת, נפרדת: להסכים להיות שונים. והבחירה הזאת, בשונות, היא לא פשוטה, ויש לה שלל השלכות, אבל כשיש רק נתיב אחד בו אני יכולה ללכת – זה של החינוך הביתי, אני מרגישה שהשונות אינה בחירה, אלא מציאות מחויבת.

​

אישית, מעולם לא הפחיד אותי להיות שונה. נולדתי שונה, גדלתי בבית שהיה שונה מהבתים שסביבו (כשגדלתי גיליתי שכל אחד מהבתים מסביב, שחשבתי שכולם זהים, היה שונה מהאחרים), הייתי נערה שונה, ואני כנראה גם אמות - בבוא היום - שונה. מה בכל זאת עוזר? תמיד הצלחתי למצוא כמה אנשים שיהיו שונים יחד איתי. להיות שונה לבד, זה בודד.

​

בפועל:

​

לאנשים יש הרבה שאלות שמופנות אלינו, ומה שמיוחד באנשים הקרובים, המשפחה המורחבת, שכנים חברים, הוא שיש להם תשובות בשבילינו. הם יודעים מה אנחנו אמורים לעשות, וכיצד אנחנו אמורים לפעול.

לאורך השנים, הופנו כלפינו שלל אמירות בקשר לחינוך הביתי ולשאר החלטות של חינוך ואורח חיים. האמירות היותר קשות כללו כמה מוטיבים שחוזרים בצורות שונות: כעס, דאגה, חרדה אדירה לגורל הילדים, וכן האשמות: בצוע ניסוי, לקיחת אחריות גדולה מדי, התעלמות מההשלכות.

​

לקח זמן עד שהצלחנו להשאר יציבים לנוכח מילים קשות שבאות מהסביבה הקרובה. רק אחרי שהגיעו גם מילים רגועות יותר (כשניתן היה לראות את "תוצאות הניסוי", להלן: ילדי הבוגרים), רק אז התחלתי להצליח לראות את חוסר האונים של בני המשפחה המורחבת לנוכח הורים יקרים ללבם (אלה אנחנו) שלוקחים את  ילדיהם (כלומר ילדינו), שיקרים להם לא פחות, למסע שאין לדעת מה סופו, מסע שהם מעולם לא פגשו מישהו שחוזר ממנו, לא כל שכן – חוזר בשלום.

​

היום:

​

אחרי עשרים שנה של הורות, עדיין ישנם דיאלוגים כאלה, אולם אני הרבה יותר יציבה לנוכח האמירות הקשות. כבר עברנו דרך יחד, הם יודעים שאני עושה מה שאני עושה, אני יודעת שהרגשות שלהם נובעים ממקום אוהב, הם ממשיכים לפחד, אני ממשיכה למצוא את עצמי מתעקשת. אין מילה אחרת לתאר את הדבקות בנתיב שלי אל מול רוחות חזקות שנושבות על מנת להסיט אותי ממנו.