אחת השאלות שהכי הרבה שואלים אותי כששומעים שאנחנו בחינוך ביתי היא, איך הבנות ילמדו?, ישר אחרי השאלה איך יהיו להן חברות...

אז הנה רגע מהחיים שלנו שמתאר איך הלמידה פשוט קיימת כחלק ממנו.

אקדים ואומר שלמידה היא עונג, אני רואה את הילדים שלי כל יום עם עיניים פקוחות ופה פעור רוצים לטרוף את העולם והכל חדש ומסקרן.

העולם הוא כר נרחב ללמידה והלמידה מתרחשת כל הזמן.

אני כהורה צופה, מלווה ולא מתערבת. לפעמים בא לי להראות להן את ה"דרך הנכונה" או הקצרה ובכל פעם אני צריכה להיזכר מחדש שזו הדרך שלהן ואין דרך אחת או דרך נכונה לפתור כל בעיה או עניין. אז אני נושמת וצופה. זוכה ללוות.

אחד הזיכרות החקוקים בליבי היה לפני שנתיים. היינו באושר עד, הבנות לקחו סורק ברקודים. הבת הבכורה שקלה פירות וירקות והשניה סרקה והוסיפה מוצרים לעגלה.

ואז זכיתי לראות תהליך למידה:

נתתי לבכורה פלפל חריף והיא הלכה לשקול אותו. היא כתבה את האותיות פ' ול' ואז בחלק העליון של המסך הופיעו שמונה ריבועים: פלפל אדום, פלפל צהוב, פלפל כתום, פלפל מיני, פלפל שושקה,פלפל חריף ופלפל ירוק.

היא הצביעה על אחד המלבנים וראתה שכתוב בו פלפל א... והמשיכה הלאה פלפל צה... והמשיכה הלאה עד שהגיעה לפלפל החריף הדפיסה מדבקה והביאה לי את השקית בגאווה.

ואני מסתכלת בלי להוציא מילה ואוצרת את הרגע הזה בזיכרון.

אני שמה לב שתהליך לימוד הקריאה שלה כמו ספירלה: יומיים היא קוראת ואחר כך עוזבת לשבוע, וככה שוב ושוב, ולפעמים אני חושבת לעצמי אם אני צריכה לספק לה מרחב לקריאה, לעודד אותה ולשבת איתה.

והלב שלי אומר לא להתערב ולתת לה את הנחת ואת הזמן שלה. 

ואולי דווקא בגלל שהיא עדיין לא קראה רציף אז, היא מצאה לעצמה דרך לסנן את עודף המידע ורכשה מיומנות למידה מהחשובות ביותר שיש: היכולת לסנן מידע ולעשות אלמינציה כדי להגיע לתשובה. בעיקר בעולם שלנו שכמות המידע הזורמת בו היא כל כך גדולה בכל רגע נתון.

זה היה רגע אחד שהצלחתי לכתוב מתוך כל כך הרבה רגעים של למידה, ואני כל כך שמחה שהייתי בנקודת הזמן הזאת כדי לתעד אותה.